המיינד של האדם הוא גָן אותו ניתן לעבוד באינטיליגנטיות ובצורה תרבותית ומנומסת, או לרוץ בפראות ובטירוף. המיינד יכול להיות קונצרט הרמוני או מנוסת סוסים מבוהלת. אך כך או כך, בין אם בהזנחה ובין אם בצורה מבוקרת – הגָן בוודאות יצמיח את הזרעים שנשתלים בתוכו. אם לא ייזרעו זרעים נכונים ופוריים – אז שפע של עשבים שוטים ושיחים קוצניים ייצמחו וימשיכו לצמוח.
כמו שגנן מטפח את חלקתו, שומר אותה ריקה מעשבים שוטים ומגדל את הפרחים והפירות הדרושים למחייתו, כך האדם מטפח את הגן שבמיינד שלו, ומנקה משם את המחשבות הרעות, השגויות, הלא טהורות, ומצמיח את זרעי השלמות, אור, תועלת וטוהר. ע”י מרדף אחר תהליך זה, האדם, במוקדם או במאוחר, יגלה שהוא הגנן המאסטר של גן נשמתו, הוא המפיק של חייו! הוא לאט לאט יחשוף בתוכו את חוקי המחשבה, ויבין בדייקנות הולכת וגוברת איך כוח המחשבה מתָפעל ומעצב את דמותו, נסיבותיו וגורלו.
כמו שיהלומים וזהב מתגלים ע”י חפירות עמוקות וממושכות, כך האדם יימצא את האמת הנוצצת שלו רק אם יחפור עמוק למכרה של נשמתו ויבין באמת מאיזה חומר הוא עשוי.
המחשבות הם הזרעים שלנו (ולא משנה אם אנחנו בחרנו אותם או שבחרו אותם עבורנו.
המיינד זו הקרקע הפורייה שתקבל כל זרע שנכניס לתוכה.
המציאות בחוץ היא הגינה הסופית.
והיופי או הכיעור של הגינה, והטעם המר או המתוק זה נגזרת של אופי הזרעים שנשתלו על ידנו במיינד.
אנחנו זורעים זרעים – זו זכות הבחירה שלנו. זו הסיבה. זו התחלת הקארמה.
אנחנו קוצרים במציאות בחוץ את מה שזרענו בתוכנו – זה הגורל הבלתי נמנע שלנו. זו התוצאה. זה סוף מעגל הקארמה. כמו שבפנים – כך בחוץ.
כל אחד הוא המשורר היחידי של הסימפוניה שמתנגנת במציאות שלו וזה בכלל לא משנה אם הוא מנגן בפראות או בעדינות, בשימת לב או באי שימת לב, עפ”י תווים נכונים או לא – מה שהוא מנגן בתוכו – זה מה שהוא שומע בחוץ.
זה מספֶּק ונוח להאמין שהסבל שנגרם לנו לא הוגן, מקרי, רנדומלי ולא תלוי בנו – אך עד שהאדם לא יסלק לחלוטין את כל המחשבות המלוכלכות, המרירות, המזוהמות והלא טהורות מהמיינד שלו, וישטוף ביסודיות את כל החטאים מנשמתו, עד שהוא לא יפסיק עם ההתמכרויות המנטליות שלו – הוא לא בעמדה בכלל להכריז שסבלו נגרם מבחוץ!
מוזמנים לקבוצה שלי: “האקדמיה לרוחניות וריפוי מנטלי”