יש בתוכי, יד קטן, ילד פנימי, ילד – שהוא אני. הוא – ציפור נפשי. הוא – החלק האותנטי, הכמוס, הרגיש והסודי שלי. אנחנו חיים ביקום מבודד! כמו עוּבָּר ברחם – רק שנינו מתגוררים בעולם שלנו.
לי יש עוד יקום – הבחוץ. אבל זה לא קשור אליו. לי יש חברים, הורים, משפחה, קריירה – אבל זה רק קשור אליי. לא אליו. את האני הפנימי שלי – לא מעניין מה קורה בעולם החיצוני שלי. מבחינתו – זה בכלל לא קיים. הוא רק מבקש ממני לשמור עליו, לתת לו ביטחון, שזה יהיה בטוח להתגורר איתי. הוא צריך ממני אהבה. שאני אתן לו אהבה. לא הבחוץ. שאני אתייחס אליו, אדאג ואקשיב לו, אשחק איתו, הוא זקוק לאישורים ממני, לתשומת לב. הוא דורש ממני לא לחבוש מסכה! כי אז הוא לא מזהה אותי וזה מבהיל אותו. ילד. אפשר להבין.
שאני והוא ביחד – הכל בסדר. כשלא – הכל לא בסדר. כשאני אוהב אותו – אני נפגש עם אהבה מבחוץ. שאני כועס עליו – אני נפגש עם סיטואציות ספוגות באותו תדר של כעס שהזרקתי לו קצת קודם. שאני מצמצם אותו – אני גם מצטמצם בחוץ.
למדתי, עם השנים, שהתדר הרגשי שאני מעביר אליו לא נשאר אצלו! זה ממשיך ממנו החוצה אל היקום כקידוד מנטלי ברור, היקום מקבל את התבנית הויברטורית הזאת מהילד ומארגנת עבורי קומבינציות נסיבתיות בחוץ שספוגות בדיוק באותו התדר שהילד קיבל ממני. הבנתי, שהבחוץ שלי מתעצב ע”י הבפנים שלי אבל לקח לי זמן להבין שהחלק הפנימי שבורא את הבחוץ מגיע ברובו מהאני הפנימי שלי והתדר שהוא משחרר החוצה מגיע בכלל ממני!
אני התעוררתי. הבנתי. עבורי – חלום הבלהות נגמר. הבנתי, שאני בעצמי בורא את המציאות שלי באמצעות האני הפנימי שלי! קלטתי, שזה הוא זה שמפרסם בפורטלי היקום את הסודות שאני מספר לו. כמו חבילה עוברת – אני נותן לו והוא מעביר את זה ליקום ואז זה חוזר אליי. וחוזר חלילה. הבנתי, שלא הוא ולא היקום קובעים את המציאות שלי. הם רק המתווכים. הילד הוא השליח שמעביר ליקום את הוויברציות שהוא קיבל ממני, היקום מקבל ומפצח את זה, מתבונן, מבין את הקידוד הויברטורי הזה, ואז הוא מחפש את האנשים/סיטואציות/אירועים/מפגשים המתאימים שהכי מתאים לי להיפגש איתם בשביל לפרק את המטען המנטלי יצא ממני.
הבנתי, שאין לי דרך להשפיע על המציאות שלי בצורה ישירה, אלא רק בעקיפין באמצעות מה שאני מחזיק בתוכי ומשדר לאני הפנימי שלי.
הקיצר, הבנתי. התעוררתי. אנרגיית החיים חזרה לזרום בי במלוא העוצמה. אני דלוּק מבפנים. אני זוהר וזורח. המציאות שאני פוגש בחוץ – אני מסוגל לעקוב אחריה לאחור ולהבין איך בדיוק היא נוצרה. הבנתי.