אף אחד לא לימד אותנו שאנחנו חייבים אהבה – זה אימפולס כ”כ חזק שמגיע מהמרתפים של המיינד של כל אחד אם הוא רוצה או לא. זאת בכלל לא שאלה – כל אחד רוצה אהבה! רובם לא מבינים למה.. אבל כולם רוצים!
אהבה אמיתית היא לא משהו חדש שאנחנו צריכים למצוא אלא משהו ישן שאנחנו מנסים להחזיר לעצמנו. בזמן התאהבות, אנחנו מעירים לחיים את כל התכונות (שלנו) שהרדמנו בגלל שהם לא “התאימו” לסביבה שבה גדלנו. בני הזוג גם מחזיקים בתכונות שאנחנו הכי רוצים שיהיו לנו וגם מעודדים אותנו להוציא החוצה את התכונות שהדחקנו. ולהפך. אנחנו מחזיקים בתכונות שחסרות להם ומקבלים את התכונות שלא קיבלו הכרה בחוגים המשפחתיים שלהם.
אבל זה יותר מזה
התכונות הכי טובות של בן הזוג דומות לתכונות הכי טובות של ההורה “המועדף” עלינו. התוכנות הכי גרועות שלו, אלה שאנחנו לא מסוגלים לסבול, דומות לתכונות הגרועות של ההורֶה ש”דפק” אותנו. זה כמובן סימטרי. כל אחד נתפר במדויק לפציעה של השני, וכל אחד מחזיק ביכולת ריפוי לצד השני. אבל זה לא כ”כ פשוט. כמו ההורים שלנו, יש לצד השני את היכולת לרפא אבל גם את היכולת לפצוע אותנו כמו שההורים שלנו פצעו אותנו מלכתחילה. למה? כי הוא דומה להם!
הטרגדיה מתחילה כשהצד השני מסוגל להעניק ולא מסכים להעניק! מסוגל לרפא ומחליט לא לרפא! ואז אנחנו מקבלים החלטה (שגויה) שאהבה זה דבר מסוכן ופוגע וכדאי לוותר עליה, שהנזק עולה על התועלת, שזה לא רווחי. ואז הם מחליטים “להירפא לבד” – אבל זה בלתי אפשרי! אי אפשר להירפא באמצעות “אהבה עצמית”! גם אם תעשו מדיטציות ותחזרו לרגעי הכאב בילדותכם שבהם נפגעתם ותעשו “תיקון הוליסטי”- זה לא יחזיק מעמד. כמו שהפציעה הגיעה מבחוץ – גם הריפוי צריך להגיע מבחוץ! זה נעים לקבל חיזוקים וחיבוקים מחברים קרובים אבל כמו ממתיק מלכותי – את בלוטת הטעם זה משכנע אך את הגוף זה לא מזין.
הריפוי חייב להגיע ממישהו דומה מנטלית, רגשית והתנהגותית לדמות שפגעה בנו (ההורֶה ה”בעייתי”). אנחנו מחפשים דמות שכ”כ דומה לאלה שגידלו אותנו כך שהתת מודע לא יבחין שזה לא אותה דמות. איך זה ייתכן? כי המיינד מזהה תדרים ולא תווי פנים. הוא מתקשר בטלפתיה מנטלית ולא מעניין אותו מראה חיצוני.
יניב פריסטר – ריפוי מנטלי
*מי שרוצה סשן אחד על אחד ללמוד איך להוריד חומות וחסימות, לתכנת את המיינד, לבנות תמונה מנטלית נכונה ולשגר אותה ליקום – מוזמן ליצור קשר בפרטי*