כמו שהמציאות והעתיד של אינדיבידואל נקבעים מטבעו, אופיו, פנימיותו ותשוקותיו – כך בדיוק חיי הנשמה נקבעים. בעולם הבא – יש מרחב אינסופי לתת ביטוי לכל מה שהנשמה מחזיקה בתוכה (בלי ביקורת ושיפוטיות).
היקום דואג שכל נשמה (ואדם) תהיה בדיוק בסביבה המתאימה לה! מעניין אותו רק דבר אחד – שנרגיש בבית. באסטרלי – כל נשמה חוזרת הביתה! להיכן שהיא שייכת!
איך זה עובד? כל נשמה מביאה איתה למישור שאליו היא משתייכת את התפאורה מהמיינד הפרטי שלה, ומכאן, הרבה נשמות “מאותו סוג”, עם אותם אימפולסים, נטיות, טעמים ותשוקות מאכלסות את אותו מישור! למעשה, הן עצמן מעצבות את המישור שלהן ביחד. מישור זה מכיל את כל האידאלים, הדחפים והתשוקות המצרפיות של כל מי שמאכלס אותו.
ישנה אמונה רווחת, שהנשמה הערומה היא כמו אלוהים קטן- שברגע שהיא משילה את הגוף הפיזי היא הופכת מיידית מבּורָה לבעלת ידע מושלם ואבסולוטי. זה לא נכון. יש, למעשה, הבדל קטן מאד באינטליגנציה הכללית של הנשמה לפני ואחרי המוות. הנשמה הערומה היא אותו הדבר בהבנה ובאינטליגנציה גם כשהיא עוזבת את הגוף! זה נכון שכשהמיינד משתחרר ממנה היא במצב יותר מזוקק וטהור, אך צריך לזכור – התקדמות הנשמה היא הדרגתית- גם בגוף וגם מחוצה לו. “בתוך” ו”מחוץ” לגוף הם בסה”כ שלבים עוקבים בהמשכיות החיים. ממש כמו שלילה בא אחרי יום.
גן עדן וגיהנום אסטרלי
כל אדם הוא המחוקק והאחראי הבלעדי לגורלו. זה נכון כפליים בחיי הנשמה במישור האסטרלי. כל נשמה נושאת איתה את גן העדן או הגיהנום הפרטי שהיא יצרה. הכוח ש”שופט” אותה לייסורים או ברכות אינו כוח חיצוני אלא הוא נמצא בתוכה! זהו המצפּון שלה! מצפון הנשמה הולם בה בעוצמה רבה והיא שומעת ומצייתת! מצפון הנשמה, כשהוא נקי וטהור, ושמתירים לו להשמיע את קולו (כשהמיינד לא מפריע) – הוא השופט החמור ביותר שקיים ביקום. משוחרר מהונאה עצמית, מצביעות, הוא מעמיד את הנשמה ערומה להתמודד בהשלכות הרוחניות והמוסריות שלה. הנשמה, המצוידת במצפן פנימי של טוב ורע, שופטת את עצמה לזכות או חובה קיצוניים. היא יכולה לברוח משפיטה של אחרים אך לא מעצמה. זהו הצדק הפואטי של היקום.
האדם נשפט (שופט את עצמו) עפ”י הסטנדרטים הגבוהים ביותר של נשמתו! שמייצגים כמובן, את ההכי טוב בתוך עצמו. ההכי טוב שהוא מסוגל- זה איך שהוא שופט את עצמו. מה שנתפס ע”י הנשמה כצדק עליון- זה הסטנדרט שלה. שום עונש שהנשמה מרצה לא נקבע מחוצה לה! וגם כשהיא ניצבת מול המועצה העליונה (“בית הדין הקוסמי”) הם רק מצביעים עבורה על דברים שחשוב לה להתמקד בהם אבל זאת היא שגוזרת על עצמה (בעזרת המצפון הטהור) את גורלה!
מצפון הנשמה משתנה בין הנשמות. אותו חטא ייחשב בעיני אחת ל”לא כ”כ נורא” ולאחר כאסון נשמתי.
גן העדן או הגיהינום של כל נשמה זה התוצאה לקרמה שלה! הבריאה המנטלית הפרטית של יישותה. זיכרו, אלה לא ניתנים/נגזרים/מוענקים במישור האסטרלי כעונש או פרס.
הגיהנום הכי גדול שהנשמה חווה הוא כשהיא מגלה איזה רוע היא גילמה בגלגול שחלף! היא שולחת את עצמה לבידוד ומתייסרת על פועלה עפ”י הקוד האתי שמקודד בה. כשעיניה נפקחות, היא פורמת את מארג הסיבה ותוצאה הפרטי שלה ונדהמת או מזדעזעת – ומתגמלת או מענישה את עצמה.
אין דבר כזה סבל או אושר נצחי. כל הדברים חולפים והנשמה חוזרת לספסל הלימודים חרוצה ורעבה להמשיך להתקדם ולהתפתח – תמיד!
בני לוויה בעולם הבא
נחנו קשורים בקשרים אסטרליים של משיכה לאלו שאנחנו אוהבים, לאלו שאנחנו מְסַמְפְּטִים – גם אם מעולם לא פגשנו אותם בחיים בקיום הפיזי! יש שם, במישור האסטרלי, אפשרות לקשר עמוק וקרוב פי מיליון בין נשמות קרובות מזה שאתם מכירים מכדוה”א. עם השלת הגופים הפיזיים, האש האסטרלית שורפת את הפסולת של המשיכה הנמוכה, כך שהנשמה מסוגלת לתקשר ולהתחבר ברמה הרבה הרבה יותר עמוקה.
ההכי גבוה שהדמיון האנושי מסוגל לדמיין חֲבֵרוּת- זה אפילו לא צל חיוור לחוויה האמיתית שם. אין טעם בכלל לנסות להסביר! בהחלט, עוצמת האהבה בין נשמות קרובות באסטרלי לא מסוגלת להיתפס. מילים לא נושאות את התדר הראוי לבטא בכלל – הן קרות מידי בשביל החום העדין והנדיר של התדר הכ”כ מיוחד שם. לשהות עם קרובינו במישור האסטרלי- זה להתמזג עם הרטט כך שהקרבה מקסימלית- ה”מגע” שם- בלתי נתפס. דמיינו מפגש סופר מרגש בין אוהבים שלא התראו המון זמן ותכפילו את פי מיליון. בהחלט – העוצמות שם בלתי נתפסות.
רק הנשמה המתקדמת יכולה להתחיל לדמיין את מסתוריות האסטרלי. קמצוץ של מושג (חיוור) אפשר לקבל כשאוהבים מתגעגעים נפגשים אחרי המון זמן- אז, כאילו ה”גוף” שמפריד ביניהם נעלם והנשמות ממש מתמזגות לאנרגיה אחת. וגם זה, לא מתקרב לתאר את העוצמות שם.